החיים החדשים של גיתית
כשהרופאים הציעו להם לנתק את גיתית מהמכשירים — הם סירבו. כשאמרו להם שאין טעם לדבר עם גיתית כי היא לא מבינה כלום — הם האמינו שיש תקווה. גיתית כהן־אור איבדה את שני הוריה ונפגעה קשה במוחה בתאונת דרכים. אבל הדוד יעקב ואשתו אריאלה החליטו להילחם על חייה. היום, כנגד כל הסיכויים, גיתית כבר מגיבה לסביבה
סמדר שיר פורסם בידיעות אחרונות: 14.5.2014
גיתית כהן־אור מדברת בעיניה. מדי פעם נפלט מגרונה צחוק עז שאולי מהווה תחליף למילים, אך אחרי שהרעיד את גופה השברירי היא שוב מתכנסת. שותקת ומתבוננת. פניה הנאות חרושות בצלקות שהותירו בה הניתוחים לאיחוי הגולגולת, היא מרותקת לכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה צמודה, אבל נדמה שהיא מאושרת.
"אושר הוא מילה לא רלוונטית למי שאיבדה את שני הוריה בתאונת דרכים", אומר הרב יעקב חסן, דודה, "אבל טוב לה כאן. הרופאים ויתרו עליה, אבל יש ניסים. עובדה. לקחנו צמח והפכנו אותו לפרח". ואשתו אריאלה מוסיפה: "הטיפול הרפואי הטוב ביותר הוא חום ואהבה".
בחדרה של גיתית, 21 וחצי, תלויות כמה תמונות שאולי יזכירו לה את חייה הקודמים שנקטעו בערב פסח, לפני שבע שנים. צילום של הוריה, הרב אבי ושמחה כהן־אור, וצילום שלה עם אחותה הקטנה, רות, שהתייתמה בגיל שלושה חודשים.
"למרות שגיתית נפגעה קשה במוח אנחנו מרגישים שהיא מבינה הכל", מעידה אריאלה. היא לא תשכח את ארוחת ערב שבת, לפני כארבע שנים, כשהמשפחה הסבה לשולחן ושרה את "יא ריבון עולם". המבט שלה נשלח לעבר גיתית ולפתע הבחינה ששפתיה נעות בסיומת של כל פסוק. "היא זוכרת את הזמירות!" אריאלה צהלה.
"היא לא זוכרת", טוען בעלה. "רופאה שיקומית אמרה לי כבר לפני זמן רב שגיתית קיבלה את חייה במתנה והיא מתחילה לחיות אותם מעכשיו, מהימים שאחרי התאונה. העבר שלה הוא בלקאאוט מוחלט ואולי טוב שכך. הזיכרונות מכאיבים".
אריאלה מהנהנת. "מי אמא שלך?" היא שואלת את גיתית — וזו מושיטה אצבע דקיקה לעברה. "אמא", היא מניעה את שפתיה ואחר כך פונה אל דודה. "אבא", היא אומרת באלם־קול, רק בתנועות, והעיניים שלה… העיניים שלה מחייכות.
"זה נכון", מאשר הרב חסן. "גיתית צועקת וצוחקת, לפעמים בעת ובעונה אחת. אבל דמעה מעולם לא זלגה מעיניה. אולי גם שק הדמעות שלה נפגע. ואולי טוב שכך".
ב־15 במארס 2007 הציעה שמחה כהן־אור (38), אם לשמונה ומורה במקצועה, לבתה הבכורה גיתית (שהייתה אז בת 16 וחצי) לנסוע לירושלים, לקנות בגדים לחג. הן יצאו מביתן שביישוב תלם, וכשהגיעו לקריית ארבע התבשרו שהדרכים חסומות בגלל גשם פתאומי שהפך לשכבת קרח על הכביש. שמחה צילצלה לבעלה, הרב אבי כהן־אור (41), והוא יצא להחזיר אותן הביתה בוואן המשפחתי. כשהיו במרחק 500 מטרים מצומת בית־אנון התנגשה מכוניתם באוטובוס ממוגן שהגיע מולם. רופא של מד"א קבע את מותם ההורים. גיתית נפצעה קשה ופונתה במסוק לבית החולים סורוקה בבאר־שבע.
"באותו הבוקר, בתשע וחצי, הגעתי למשרד שלי במושב תלמים, ופתאום צילצל אליי מוטי, אחי, ובלי הקדמות הנחית עליי את המכה", משחזר הרב חסן. "הוא אמר 'אבי ושמחה נהרגו בתאונת דרכים'. הוא שמע שבמכונית המרוסקת הייתה גם ילדה שפונתה, אבל לא ידענו אם זו גיתית, הבכורה, או רות, שהייתה אז בת שלושה חודשים. כמה דקות לאחר מכן נכנסה למשרד אריאלה, רעייתי".
"יעקב אמר לי 'שניהם הלכו' ושאלתי מי זה שניהם", מספרת אריאלה, "וכשבעלי נקב בשמות, שמחה ואבי, הבנתי למה הקול שלו מתכתי. הוא עוד לא קלט". גם היא עצמה לא הצליחה לעכל. שמחה הייתה חברתה הטובה. "גדלנו באבן־שמואל, הקמנו ביחד את סניף בני עקיבא, הדרכנו ביחד, ובגיל 18 שמחה אמרה לי 'יש לי מישהו להכיר לך, בחור זהב'. הסכמתי להיפגש עם יעקב אחיה, ובזכות השידוך שלה הקמנו משפחה".
"ואז אמרתי לאריאלה שלקחתי על עצמי משימה — להודיע להורים", בעלה ממשיך. בדרכם לנתיבות, שם גרים הוריו, מזל ויוסף חסן, הוא התקשר לסניף קופת חולים וביקש שישלחו רופא לביתם. "ברגע שאמא שלי פתחה את הדלת היא שאלה 'מה קרה? מה פתאום באתם לבקר אותי באמצע היום?' אחרי דקה היא זעקה 'הודיעו ברדיו שהייתה תאונה. תגידו לי מי'. ניסיתי לרכך את המהלומה, לומר לה שהם רק נפצעו, אבל אמא שלי התעקשה: 'ברדיו אמרו שיש הרוגים'".
האח מוטי, שנסע לסורוקה, עידכן אותם שהפצועה היא גיתית. בני הזוג חסן נסעו לתלם, לבית משפחת כהן־אור, ומצאו את רות התינוקת בהשגחת אחיה, חבר, כיום בן 20. עובדות סוציאליות הוזנקו מירושלים כדי להביא את הבשורה לשבעת היתומים. בני הזוג כהן־אור נקברו עוד באותו לילה בבית העלמין ירקון.
"כבר במהלך השבעה קיבלנו טלפון מרופאים ששאלו אותי אם אני האפוטרופוס של גיתית", מספר הרב חסן. "עניתי שאינני יודע, למי היה ראש לדבר על אפוטרופסות כשאנחנו מוכי יגון, והוספתי שאני האח הבכור של אמה המנוחה. בתגובה שאלו אותי אם אני מאשר לנתק את את גיתית ממכשירי ההחייאה. בלי לחשוב פעמיים השבתי 'לא ולא'. אמרו לי 'היא צמח והיא תישאר צמח'. עניתי 'יש ניסים בעולם ויש אמונה'. אי אפשר להתמודד עם טרגדיה כזאת כשאין לך אמונה". משפחת חסן שיגרה לסורוקה את האחות עפרה, שקולה כמעט זהה לזה של שמחה המנוחה. "קיווינו לבלבל את גיתית", מגלה דודה. "קיווינו שאם תשמע את קול אמה היא תפקח עיניה לקראתה".
בקומם מהשבעה החלו האחים להתדיין ביניהם על עתיד שבעת היתומים. היו שטענו כי כדאי שכל השבעה יעברו לבית של אחד הדודים, "אבל זה היה בלתי אפשרי מפני שלכל אחד מאיתנו יש משפחות גדולות", מסביר הרב חסן. "הילדים, מצידם, הביעו בקשה אחת בלבד — שלא יעבירו אותם למשפחת אומנה. היה להם חשוב להישאר בחיק המשפחה". בהמשך הוחלט שאנשי המקצוע יהיו אחראים על פיזור היתומים בין קרובי משפחתם.
"באותה תקופה", מספר הרב חסן, "גיתית כבר הייתה בבית לוינשטיין, מוגדרת כצמח. מחוברת לצינור נשימה ולזונדה, לא מתקשרת, לא מגיבה, רק בוהה. החלטנו לקחת את גיתית אלינו. לא יכולתי לחשוב על האפשרות שגיתית תהיה זרוקה עד סוף חייה באיזשהו מוסד או בית חולים. עבורי זה היה צעד טבעי, גיתית היא בשר מבשרי, בתה של אחותי. אשת החיל בסיפור הזה היא אשתי".
"לא", מתקוממת אריאלה (44), "גם עבורי זה היה טבעי לחלוטין". אמנם כבר היו לנו שבעה ילדים, ולפני שנתיים וחצי בורכנו בתאומות, אבל כשנסענו לבקר את גיתית בבית לוינשטיין, הרגשתי שגם היא שלי. שעות ארוכות ישבתי ליד מיטתה, יחד עם חברותיה מהאולפנה שבאו לבקרה, ודיברתי אליה ללא הפסקה. היו שאמרו לי 'חבל על הדיבורים, היא פגועת מוח קשה', אבל הרגשתי שהיא שומעת ומבינה".
עשרה חודשים אחרי התאונה הוחלט בבית לוינשטיין שהפרק השיקומי נגמר. "הבנתי אותם", מודה הרב חסן (47), "לא נרשמה התקדמות במצבה. רצו להעביר אותה למוסד סיעודי. אז ניגשתי למיטה של גיתית ואמרתי לה 'הכל בסדר, את עוברת אלינו, אנחנו נהיה לך בית ומשפחה'. נכנסתי למנהלת המחלקה ואמרתי 'תני לי חודש לשפץ את הבית, ואני מבטיח לך שתראי התקדמות גדולה'. הרופאה פרצה בבכי. היא אמרה 'לא האמנתי שיבוא יום ומישהו ייקח את הילדה הזאת לביתו'. שבוע לאחר מכן גיתית התחילה להזיז את יד ימין. איך? אין לזה שום הסבר רפואי. רק אמונה ואהבה. כששמעה שיש לה בית היא נמלאה בתקווה".
גיתית הגיעה לבית משפחת חסן כבר בלי צינור ההנשמה, אך עדיין עם זונדה להאכלה. "במזל מצאנו לה מטפלת פיליפינית נפלאה", אומרת אריאלה.
לא חששת לקחת על עצמך את האחריות על נערה נכה במצב קשה?
"לא. אילו גיתית לא הייתה נפגעת כל כך קשה היינו שמחים לקחת כמה מהיתומים. אולי אפילו את כולם. לאור הפגיעה החמורה שלה 'הסתפקנו' רק בה והילדים שלנו עטפו אותה באהבה. התייחסו אליה כמו לאחותם. גם הם הרוויחו מאוד. הם למדו לעשות טוב ולדאוג. לאחרונה עברנו לבית שכור שבו הכשרנו חדר מיוחד, עם כל התנאים הנדרשים, לגיתית ולמטפלת שלה. מדי בוקר היא מעמידה אותה על מכשיר 'מעמידון', לחצי שעה. בלילה היא ישנה לידה, למקרה של התקפים".
ההתקדמות של גיתית הדרגתית ואיטית. "אין הפתעות שמתרחשות בן לילה", אומר דודה, "אבל יש לה שגרה. עד גיל 18 היא נסעה מדי בוקר לכפר השיקומי 'עלה נגב', וכיום היא שוהה פעמיים בשבוע ב'מרכז חושן' ביישוב שלנו, שבו היא מדביקה מדבקות. יד ימין שלה כבר בסדר. אנחנו מוציאים אותה לטייל בכיסא הגלגלים. אחר הצהריים מגיעות לכאן בנות האולפנה המקומית שמשעשעות את גיתית במשחקי קופסה. עד לפני שנתיים חברותיה מהאולפנה בקריית ארבע התמידו לבוא ולבקרה, אבל ברוך השם, רבות מהן נישאו והקימו משפחה. כשהן מזמינות את גיתית לחתונה אנחנו עושים הכל כדי להביאה. ופעם בשבועיים, בשבת משפחתית, כשגיתית נפגשת עם אחיה ואחיותיה, השמחה רבה".
תרמו ועזרו למשפחה להפוך את חייה של גיתית לטובים ושמחים יותר